Skip to main content

הרכבת שירדה מהפסים מאת אודי

(הקלטה בסוף הסיפור בתחתית עמוד זה)

 

נוסעים ברכבת ומסביב אנשים, מדברים, קוראים מביטים ואפילו ישנים.

כולם יודעים, כולם בטוחים הרכבת תמיד על הפסים.

נוסעים קדימה, ישר ומהר... להגיע בלי עיקוב זה מאוד חשוב.

כל אחד בעניינו עוסק, אישה אחת קוראת ספר על איש חשוב ואדון (מבוגר) מעלעל בעיתון, שתי נערות מדברות בקול רם... ואני עם אבא יושבת בשקט ומביטה דרך החלון על העולם.


היום אל העבודה של אבא אני מצטרפת, לקחתי ספרים, צבעים ומחברת.

אבא עסוק, בטלפון מדבר ואני מחשבות חושבת. לאחר דקה או שתיים שואלת את אבא, אולי ניסע למקום אחר? אבא צוחק ואומר: "מה פתאום, הפסים ישרים והרכבת מהם לא זזה. זה לא אפשרי לשנות את התלם, בין התחנות היא נוסעת וזהו וככה...".


מהחלון ניבט הנוף. העצים רצים אחורה, הכבישים נמתחים והשדות מתנפנפים כמו מרבדים עם פרחים.

השקשוק והטלטול אותי מרעידים והעפעפיים שלי מעצמם נסגרים.

הרכבת ממשיכה על הפסים. היא מקפידה, לא פונה וגם לא עוצרת "אין לי זמן אני ממהרת" לעצמה בטח אומרת.


פתאום, חריקה, הרכבת עוצרת ולא ממשיכה.

מה קרה? מה קרה? הכרוז מתריע: "יש תקלה!"

אני מסתכלת ומקשיבה, מעניין אם נמשיך.. או אולי נשאר כאן עד שיחשיך..?

מזל שהבאתי ספר לקרוא.. ואבא מתקשר להודיע שיאחר.


אה.. אין בעיה, הנה, הנה הרכבת ממשיכה !

רגע, לאן את פונה? הרכבת מהפסים יורדת

בהתחלה קצת מהוססת. והאנשים משתהים.. לאן את נוסעת? רכבת משוגעת!


אל הגבעות היא פונה, נוסעת בזהירות, צופרת חרש בביישנות.

כולם (וגם אני) אל החלונות נדבקים מביטים ולא מאמינים.

מסביב פרחים, עצים ושבילים ירוקים,

טרקטור רועש ועדר פרות.

אני חושבת שזה מאוד אמיץ לעזוב את הפסים ולהעיז לצאת לטיול סתם באמצע המסלול.

ואבא.. הוא בטלפון מצלם... "אמא לא תאמין..." הוא ממלמל.


הרכבת לא עוצרת, קדימה היא שועטת.

לאט הנוף מתחלף, מעצים ופרחים ושבילים ירוקים לחולות זהובים וגמלים צועדים.

במידבר היא נוסעת, על החול מחליקה ומהירותה מגבירה.

האוויר יבש והשמש מחייכת.

איזו רכבת, איזו רכבת בלי פסים אין גבולות ואין חוקים!

ואני את הכל מציירת.. זאת פשוט נסיעה נהדרת!


ומרחוק מנצנץ לו זוהר כחול ואת הרכבת לעצור אין איש יכול.

אל הים היא ממשיכה בדרכה שלה.

ובים, אנשים המומים, איזו רכבת – רכבת פלאים נוסעת ללא פסים.

עצרי וקחי גם אותנו קוראים הילדים.

הרכבת עוצרת במלוא התחשבות עוד נוסעים מעלה ללא לאות.




לאן עכשיו? לאן עכשיו? קוראים כולם. והרכבת לא עונה נוסעת קדימה ללא תחנה.

אני חושבת שזה אולי כבר מוגזם, אין כאן נהג? אין החלטה? מותר לה לנסוע ללא הכוונה?


ואל העיר אנו מגיעים, מסביב בניינים, חנויות ובעיקר מכוניות.

והרכבת נוסעת בזהירות, בזהירות, במעבר חציה היא עוצרת לחתולה שעוברת.

אנשי העיר כולם מהחלונות מציצים ולשלום מנפנפים.

ואני לכולם שלום עושה והם מחייכים אלי בחזרה.


הקטר צופר וממשיך מהר עוד יותר, את העיר עובר.

בדמיוני הרכבת הופכת לרכבת הרים, עם מסלול מפותל במעלה הר מסולסל.

אני לוגמת כל תמונה ומקום וחושבת כמה נפלא שאפשר כך סתם להחליט לשנות מסלול ולצאת לטיול.

ובעוד אני מחשבות מגלגלת הרכבת בדרכה שלה מתנהלת. אל ההרים הגבוהים היא פונה והנוף שוב השתנה.

הרכבת בקושי זזה, במעלה ההר היא סוחבת בזוית חדה מושכת.

מעלינו משפחה של נשרים, מביטה מטה בעוד אנו אל הפסגה מגיעים.

הרכבת עוצרת לרגע קט ואז יורדת בבת אחת. רכבת החופש, רכבת הרים במסלול תלול אנו יורדים.

וכל הילדים ידיים מניפים ומריעים. והכרוז מכריז "להחזיק חזק" וכולנו בשמחה צוחקים.

את עייני אני עוצמת ומציצה רק לרגע והנה שקט מוזר, איפה ההרים, הים, הגבעות והכפר? בתחנה היא עומדת, רכבת נודדת.

על הפסים היא עלתה או מעולם לא ירדה? חלום או הרפתקה? זאת לא אדע...